|
ענף הצאן והדיר (מפי יוסף שטראוס)
הענף הוקם ב-1937 כדי לנצל שטחי מרעה ואת לקט שטחי הפלחה.
הוותיקים: זם אריה ליבנה ובנימין הלוי. אח"כ נחום סלע, יוסף שטראוס
והדור הצעיר- דרורה, דוד ליבר וצביקה אלוני.
מיקומו של הדיר היה במרכז האזור שאח"כ הפך ל"דשא המתנדבים" (וכיום התאילנדים) וכאשר זה הוצף, כיוון שהיה במיקום נמוך, העבירו את העדר לצריף בית האריזה מאחורי מחסן האינסטלציה של היום ב"דשא התמרים".
העדר מנה 350 - 400 ראש. כולו רחלות לבד מ 6-5 איילים. החליבה התבצעה השכם מאד בבוקר
ולאחר החזרה מן המרעה. היו סוגרים את הרחלות בעולים וחולבים ביד. כמות החלב היומית כ-2
ליטרים בודדים לכבשה.
הכבשה בהריון 5 חודשים וההמלטות בעונת החורף. גם כאן נעשתה השבחה גנטית וההפריה
לפי ספר העדר, הגדיים הזכרים נמכרו לבשר ואת הנקבות גידלו לחלב וצמר.
הגז היה באביב. בתחילה בקבוצות גז משותפות לישובים בעמק, אז גם נוסו לראשונה מספריים פנואמטים,עד אז הגז נעשה במספריים ידניים. קבוצות הגז עברו ממשק למשק כמו בסרטים האוסטרלים.
עיקר שטחי המרעה היו ממערב לכפר עבודיה. בתחליה עברו את הירדן, על גשר צף ליד תחנת הקמח של הכפר. אח"כ נבנה "גשר נחום" שמטרתו העקרית, מעבר הצאן לשטח המרעה.
למרעה יצאו בחורף ליום שלם, בקייץ פעמים עם הפסקת צהרים בשיא החום. הגדיים נשארו
בדיר, עם החזרה מהמרעה כל אם חיפשה מצאה והתיחדה עם טלאיה, מחזה מרתק ומרגש.
במלחמת השחרור הובל הצאן דרך ואדי פיג'אס ליבנאל, שם שהה עד שהמצב התיצב. חלק מן האיכרים, לא קיבלו יפה את העדר הנוסף, אך רובם עזרו למרות הצמצום בשטח המרעה.
לאחר המלחמה הצטמצמו מאד שטחי המרעה. חלק מן הזמן ניתן מזון מרוכז או גס, כמו ברפת
אך לטווח ארוך זה מה שהוביל לחיסול הענף.
ברעיית העדר היו חוויות רבות. היו יוצאים עם חליל ונרתיק רועים, את העדר הובילה
הכבשה עם הפעמון - המשכוכית, שהמפורסמת בהן נקראה "אילה". העדר היה הולך ומתאסף סביב כבשה זו.
פעם אחת הוצף הדיר והכבשים הכבדות מצמר ספוג מים ובוץ חולצו בעבודת יד מסורה ורוכזו
ליבוש בחדר הקריאה שעמד באיזור הרמפה של חדה"א של היום. לא נותרו עיתונים רבים לקריאה, אך היה זה עדר צאן, אינטליגנטי במיוחד.
הדיר בפרט והצאן הכלל היה מקור משיכה חזק לילדים ונוער. קל להתחבב על הכבשים לטפל
בהן ולהתקשר במיוחד לגדיים הצעירים. חלק גדול מיבול הספרות של בנימין הלוי, נכתב מן הסתם בשעות הרעיה הארוכות עם העדר.
מהסיבות האמורות למעלה, נסגר הענף באמצע שנות ה- 50.
לול רביה ואח"כ הטלה (מפי שרה נשר).
הלול הוקם למעשה עוד לפני הקמת המשק. התרנגולות הראשונות נדדו מרוב-אל נצרה לאום-
ג'וני ואח"כ לכפר-גון. מעגל חייו של הענף החל בהטלה, התמקד ברבייה, חזר להטלה והסתיים
בשריפה ב-1994 , לאחריה הוחלט לא להקים לול ההטלה מחדש.
בשנת 1946 חלה פריצת דרך בענף. מבחינת ההתמקדות העסקית, הידע
המקצועי, גודל הענף ומקומו בהכנסות המשק.
כל השנים לווה הענף ע"י צוות מקצועי מצוין שבסיסו במין החלש. עד מהרה התברר שדווקא בלול הנשים משקיעות מסורות מקצועיות ומצליחות, זאת מבלי להפחית בערכם ותרומתם של הגברים בצוות. אך כמו בלהקות המטילות, הם היו תרנגולים בודדים במערך.
הבסיס הונח ע"י ציפורה ואריה כרמל. ציפורה כרמל היתה במשך שנים דמות דומיננטית לא רק
בלול בית-זרע אלא גם בארגון מגדלי עופות ויותר מזה במשקי עופות לרבייה.
זוגות נוספים בצוות: אנני ואפרים מרכוס, נלי (ואליעזר שסיפק מזון ממכון התערובת) בשן.
האנשים המרכזיים שעבדו שנים רבות בענף והותירו בו חותמם: בתיה שמי, דבורה ספיבק, יחיאל
לבבי, ישראל שטיין, יהודית אפרת, חנה להב, שרה נשר ויוחנן יסעור. שלושת האחרונים יחד
עם נלי ליוו את הלול ה"חדש" בגלגולו האחרון כלול הטלה מודרני עד השריפה ב-1994 אשר כאמור סימנה את סוף עידן הלול בבית זרע.
האינקובטור (מדגרה חשמלית השומרת על הטמפרטורה והופכת לאט מגשי הביצים להדגרה כך
שיקבלו תנאים שווים מכל הצדדים) הראשון, נרכש באמצע שנות ה-30. האפרוחות שהודגרו נמכרו כחומר רביה וזו למעשה תחילת שלוחת הרביה. פרטים בספר יובל כ"ה לבית-זרע.
התפתחות בתנופה
בסוף מלחמת העולם השניה ביקרה משלחת אמריקנית והלימוד ממנה הוא שנתן את הדחיפה
לפריצת הדרך בהתפתחות לול הרביה. לדוגמא: מס' המטילות עלה מ-2600 שהטילו 324 אלף ביצים בשנת 1946 ל-11500 שהטילו 1.75 מליון ביצים בשנת 1952.
סה"כ מטילות לרביה הגיע אכן למספר זה 12,000 וסה"כ כ-17000 תרנגולות כשהלול הגיע לשיא
היקפו. ההטלה לתרנגולת לשנה הגיעה ל220 - 230 ביצים.
פיזית תפס הלול שטחים גדולים ובתעוזה בוצעו השקעות לא קטנות:
שני בתי אינקובטורים, 2 בתי אמון לאפרוחות מדרום לכלבו של היום, 7 לולים - לכל אחד שם משלו - אשר תפסו את כל שטח "שכונת הווילות" של ימינו.
בין הלולים חיברה קרונית להובלת הביצים בעקר. היא היתה אטרקציה מושכת לילדים ושימשה
כרכבת בית-זרע הראשונה והיחידה. בעקר היה מענין לסובב את הקרונית בהצטלבויות ולפגוש (או להחטיא) את הפס אליו רוצים לעבור, או לתת לקרונית להתדרדר במהירות בשיפוע, ללא ביצים כמובן. גם בתוך כל לול היתה קרונית עליונה תלויה. עמה היו מחלקים תערובת, אליה אוספים ביצים ותרנגולות שהלכו לעולמן (גם זה קרה). תרנגולות אלה נשרפו במשרפה.
כל ביצי הרביה הלכו להדגרה. בית-זרע הצטיינה בטיפוח ספר היוחסין. לאחר הבקיעה, היו ממיינים לנקבות אותן מכרו או גידלו כאפרוחות וזכרים אותם השמידו. פמיניזם אקטיבי קיצוני. תרנגולים לטיפוח היוחסין ולהפריה, היו "חולבים" למבחנה ומשתמשים בזרע להזרקה למטילות.
היחסים עם פרס הביאו לפריחה כלכלית, לשם שווקו רב האפרוחות וביצי הרביה.
שוק זה נחסם עם ניתוק היחסים לאחר מהפיכת חומיני באירן ב-1979. עקב כך הוחלט לסגור
את העיסוק ברביה ולעבור להטלה (ביצי מאכל) בלבד.
עקב מהלך זה חוסלו הלולים המסורתיים והישנים ונבנה לול סוללות מודרני עם איסוף אוטומטי
של הביצים, צינון ובתכולה של 17000 מטילות. גם צוות העובדים שבחלקו הגיע ל"נשירה"
צומצם מאד ונותר גרעין מקצועי ומסור מאד - שרה, חנה, נלי ויוחנן יסעור.
בלול זה הוחזקו הלהקות שנתיים. שנה ראשונה עם כ-90% הטלה, הנשרה כפויה בקייץ ושנה שניה עד לחיסול ההטלה. יחד עם הוצאות קנית חומר הרביה החיסונים וכמובן התערובת,
הלול שחה בגלים הכלכלים פעם מעל ופעם מתחת למים. ההצלחה כולה הודות לצוות, אך
תלויה בטיב ובריאות חומר הרביה ובמחיר הביצים, וכאשר נוצרו עודפי ביצים, המחיר ירד.
לכן לאחר השריפה שעלתה מן הירדן וכילתה את הלול, הוחלט לא להקימו מחדש ולמכור את מכסת הייצור.
השריפה ביוני 1994 כינסה את עובדי הלול עם דמעות בעינים, גם בגלל העשן, אך בעיקר בגלל שהם ראו
את מפעל חייהם עולה באש.
חוויות מן הענף
- הלול היווה מקור משיכה וריכוז לנחשים. ישראל שטיין שעסק בקסמים ובלכידת נחשים,
היה לוכד אותם בקסמיו. איך? סוד זה נלקח עמו לקבר.
- עודפי ביצים וביצים שלא התאימו להדגרה, שימשו שנים את המטבח המקומי ואת
האופות הרבות בבית-זרע. כל מי שסובל עד היום מעודף כולסטרול, זהו כנראה המקור.
- הצוות הצטיין לא רק בעבודה, אלא גם ברוח היחד בציון ימי הולדת ממש משפחת הלול.
- מתצוגות יפהפיות בשבועות וחגים, זכור עד היום האוירון שבנה אפרים מרכוס ליצג את היצוא, והספוטניק כיעד הבא של הענף.
כתב - שמואל הראלי
לראש הדף
|
לדף השער של החקלאות
|