זה לא הסוף, אבל גם לא ההתחלה
מאת אורי סלע
הצפייה בערוץ הראשון בתוכנית הטלביזיה "קיבוץ - סוף" עוררה בי
הרהורים, שאותם אביא לפניכם. לאורך רוב התוכנית לא פגשנו כמעט
באנשים צעירים. כמי שכבר נושא תעודת "אזרח ותיק" זה לא הפריע
לי. זכרתי את סרטו של וים ונדרס "בואנה ויסטה קלאב" ואת ההצלחה
שקצר, כאשר הגיל הממוצע של חברי הלהקה היה לפחות 57. מסתבר,
שגם אנשים קשישים וזקנים יכולים להיות אופטימיים, נהנים מכול
רגע, שרים ומשרים אווירה כזו בסביבה של עוני, מחסור ומצוקה.
אומרת אילה גלעד, בת בית זרע וחברת עין גדי: "נולדתי, גדלתי,
בחרתי, נישאתי, ילדתי, בגרתי, זקנתי ונקברתי בקיבוץ."
עד כאן הכול נכון. אבל למה התחושה, שמותו של האדם מבשר את סופו של הקיבוץ? גילם הממוצע של חברי
הקיבוץ הוא 35. פירושו, שרבים בינינו פנסיונרים וקשישים, אולם יש גם צעירים. כולנו יכולים
להיות שותפים לתהליך השינוי, שמטרתו לא לבשר על מותו של הקיבוץ, אלא על השתנותו והתאמתו
למציאות של המאה ה-12. את הסוד הזה יודעים רבים: על מנת לשרוד יש להשתנות. אם בעבר היה הקיבוץ
חלוץ הציונות, הסוציאליזם וההתיישבות היום תם עידן זה ויש להפנות יותר תשומת לב לחבר בקיבוץ,
לביטחונו ולאושרו.
הצורך בשינוי אין פירושו סוף פסוק. בקיבוץ שנהוגה בו רשת הביטחון יש הרבה יותר יחד, עזרה
ודאגה מאשר בעיר הסמוכה אליו. בניגוד למה שנשמע מפיה של משפחת סרטני במרחביה הזדקנותם של חברי
הקיבוץ נעשית בסביבה כפרית, שקטה ותומכת. גם אני חי בקיבוץ משתנה ולא ראיתי התנערות של הקיבוץ
מטיפול בחולים ובקשישים. מה שכן ראיתי הוא את התנהגות חלק מהבנים, שעזבו את הקיבוץ ואינם
שותפים למאמץ זה. זכרו את התאגדות בני-עוזבי גליל ים.
ולסיום, כמה מלים על בני ה-08 פלוס, שנאחזים בעבודה בכול כוחם. בשנה האחרונה היו לא מעט
תאונות עבודה קטלניות של חברי קיבוץ בגיל גבוה. תמונת מכסחת הדשא ההפוכה בלהבות הבשן –
קרעה את לבי. הקיבוץ חייב לדאוג לחברים, שבמשך שנים עסקו בעבודות, שיש בהן סיכון ולמצוא להם
עבודה אחרת. גם הקשישים צריכים להשלים ולהבין, שבגיל מבוגר נפגעים חלק מהחושים ולכן הסכנה
בעבודה או בנהיגה היא רבה לאין שיעור. לכל אחד יש זכות לסיים את חייו לפי השעון הביולוגי שלו
ולא בתאונה.
הכתבה לקוחה ממדורו של אורי סלע באתר הקיבוצים
